רס"ר אפי (יונה אפרים) פלדבאום נולד וגדל במשפחה חרדית בירושלים, האח השמיני מתוך 11 אחים ואחיות. כבר מילדותו ניכרו בו טוב הלב, הענווה והיכולת לראות כל אדם באמת.

אפי בנה את חייו בזית רענן, שם התגורר עם אשתו האהובה שולמית וחמשת ילדיהם. ביתם היה מקום של חום, נתינה, שלווה וצניעות. אפי היה אב מסור ומעורב, שנוכחותו הרכה אך האיתנה מילאה את הבית באור ובאהבה. הוא ושולמית גידלו יחד משפחה לתפארת, מבוססת על ערכים של אהבת הארץ, כיבוד האחר, אחריות, תרומה וערבות הדדית.

אפי היה איש של אמונה עמוקה ויציבה, אדם שהלך בדרכו בשקט אך בעוצמה. כל חייו נשא בליבו את טובת הזולת ואת מחויבותו לעם ולמדינה. הוא היה ידוע בקרב חבריו כאדם שמוכן להירתם תמיד, ללא היסוס, לכל צורך ולעזרה – גם כשאיש לא ידע וכשאיש לא ראה.

מאז ה- 7.10 יצא אפי למילואים ונשא בכתפיו אחריות כבדה ומתמשכת. הוא ביצע כ־650 ימי מילואים, רבים מהם תוך סכנת חיים ממשית. בתפקידו ברצועת עזה, במסגרת 'כוח אוריה', עסק בחשיפת מבנים ומנהרות המסכנות חיילים ואזרחים, ופעל בנחישות ובמסירות כדי להגן על מדינת ישראל. חבריו מספרים על מקצועיות נדירה, על רוגע ברגעים מורכבים ועל לב גדול שלא ידע קיצורים כשהיה מדובר בביטחונם של אחרים.

ביום ו' במרחשוון תשפ"ו (28.10.25) נפל אפי בקרב ברפיח, בעת שפעל מתוך אותה שליחות עמוקה להגן על העם והמולדת שהיו יקרים לליבו עד נשימתו האחרונה.

אפי הותיר אחריו את שולמית, שותפת חייו האהובה, ואת חמשת ילדיהם היקרים – אורי, יסמין, ריטה, דוד ויהונתן – לצד הוריו, אחיו, משפחתו המורחבת וחברים רבים שזכו להכירו ולאהוב אותו. כולם נושאים עימם את דמותו, את קולו הרגוע, את חיוכו ואת הלב הענק שהיה בו.

חייו של אפי היו מסע של נתינה מתוך ענווה, של אמונה נטולת גינונים ושל פעולה אמיתית למען הזולת. דרכו הטובה והטהורה הותירה חותם עמוק בכל מי שפגש בו – חותם של ערכים, אהבה, יושר ואנושיות פשוטה ונדירה.

יהי זכרו ברוך.